ליעקב. מיותר ובא ללמד שחשבה שמה שלא ילדה הוא בשביל שלא זכה הוא להבנות ממנה. אע״ג שיש לו בנים והיה נראה שהיא לא זכתה לכך. מכ״מ הלא היא לבדה עיקר אשה אליו וא״כ הוא לא זכה ויש לו למסור נפשו ולעשות פעולה שיזכה: ואם אין מתה אנכי. דאשה המבקשת בנים פעמים הוא משום דמבקשת התענוג דטבע האשה לגדל ולהשתעשע בבנים. ופעמים משום חוטרא לידה ומרא לקבורה. והתובעת בנים משום תענוג ראויה להתפייס במה שאישה מראה לה אהבה וחבה יתירה וכמאמר אלקנה לחנה למה תבכי הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים והיינו דתנן שלהי מס׳ נדרים האומרת שמים ביני לבינך יעשה סעודה ויפייס. אבל אם טוענת משום חוטרא לידה כו׳. אין עצה בפיוס וכדאי׳ בפ׳ הבע״י דמיד שמבקשת מזה הטעם יוציא ויתן כתובה. והיינו שקפצה חנה ונדרה ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה׳ כל ימי חייו שרגזה על החשד שחשדה אלקנה שמרעשת עולם בשביל תענוג. ואינו ראוי להיות כן. ע״כ נדרה שתתנהו למשכן ולא תשתעשע עמו כלל. וכן רחל אמרה דעיקר הרעש שאינה מתפייסת באהבתו היתירה לה הוא בשביל דאם אין מתה אנכי וכדאי׳ בב״ב דקט״ז דמי שאין לו בנים כתיב בי׳ מיתה ומי שיש לו בנים כתיב בי׳ שכיבה. משום דמי שאין לו בנים. אין מי להזכיר שמו ולהעיר זכרו מן הקבר. אבל מי שיש לו בנים הבנים מזכירים אותו מש״ה כתיב בי׳ שכיבה דהרי הוא כמי ששוכב והבנים מעירים אותו. והוא מליצת חוטרא לידה. כמו השוכב וקשה עליו לקום אמנם כשאוחז מקל בידו להשען עומד עמו כך הבן הוא המסייע להזכיר שמו האבד מן העולם: אשר מנע ממך. לא כשם שאתה חושב שבני לאה אינם חשובים אצלי כ״כ ודומה אני כאלו לא זכיתי. אלא ממך הוא שמנע: אמתי. לא כמו שאמרה שרה בוא נא אל שפחתי. דרחל שחררה אותה ולא נקראה אלא אמה כמו אמה העבריה. אבל מכ״מ כתיב להלן שפחה שהמה היו משמשות כמו מקדם וכשפחות וכדאי׳ בב״ב דקכ״ז דמשמש כעבדא קאמר: ותלד על ברכי. ע׳ מש״כ לעיל גבי שרה: ותלד ליעקב. כן כתיב בכל בני האמהות להורות שהיו בני יעקב ולא בני שפחה שאין הולכין אחר האב: וגם שמע בקלי. לשון זה במקום שמדבר על הקב״ה שהוא שמע בקול. משמעו שראה צרת לבבה. וע״כ שומע בקול אע״ג שאינו מתוקן כ״צ אבל הרי הוא בא מעקת הלב וכמו שביארנו בס׳ דברים א׳ מ״ה בפסוק ולא שמע ה׳ בקולכם. והראתה לדעת שמבינה שלא בצדק דברה ליעקב אבל מרוב צערה דברה ורחמנא לבא בעי ויודע צערה: על כן קראה. ראתה ברוה״ק שיהיה אותו הולד ביחוד ראוי לזה השם וכדאית׳ ריש פסחים ההוא דאמר דונו דיני ש״מ מדן קאתי. וע׳ מש״כ בברכות יעקב ומשה לזה השבט: שפחת רחל. כתיב כאן ביחוד. ללמד שלא היתה כמו הגר שהוקלה גברתה בעיניה אלא עדיין היא כמו שפחתה: גם יכולתי. כאשר לאה עמדה מלדת ובלהה הלא תוכל ללדת הרבה ותתרבה בבנים: כי עמדה מלדת. הבינה כי היא חוטאת על זלפה שמקנאת בירך בלהה עשתה גם היא כן. והכי מפורש בדבריה בלידתה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי: בגד. היא נתפעלה בהנשואין של זלפה שלא הי׳ לטובתה כמו נשואי בלהה שהי׳ לטובת רחל. אלא לטובת זלפה ולשם מצוה מש״ה קראה ע״ש הנשואין. ובתיבת בגד כשהוא תיבה אחת הוא לשון נשואין שמכונה בתורה בלשון בגד. כדכתיב בבגדו בה ופי׳ במס׳ קידושין שפירש טליתו עליה וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ג א׳ וכשהוא שתי תיבות בא גד. היינו ברכת המזל שמברכין בעת הנשואין וע״ז ביחוד קראה שמו גד: באשרי. זה נולד ע״י שבחי ואושר שלי: כי אשרוני בנות. בנות הדור אשרוה על זה שחששה להשיא את הבת זלפה. וכמו דכתיב על שאול בנות ישראל על שאול בכינה המלבישכם שני וגו׳ היינו שחשש לטובתן לבעליהן. כך אשרו הבנות את לאה על מעשה זה: בימי קציר חטים. פרש״י להגיד שבחן וכו׳. ואני בעניי לא ידעתי מנלן שדודאים המה הפקר. הלא יקרות הן מאיזה שבלי חטים. וגם מה זה רבותא שלא לקח איזה שבלי חטים המצויים הרבה. אלא נראה דה״פ משום שהיה קציר חטים מש״ה לקח הדודאים ולא חשש לגזל. וגם הלא יצא על ידם דבר גדול מובן שלא היה בהם שמץ גזל ח״ו. אע״ג שבאמת יקרות הנה אלא משום שהיה בימי קציר חטים והכל מצויים בשדות ולא היו משומרות לבעל השדה והוי הפקר כדאי׳ בב״מ פ״ב וע׳ לעיל ט׳ ג׳ ושם הוא בדיני ב״נ וכאן בא לרמז זה הדין אפי׳ בישראל שהרי נהגו בד״ת כידוע: אל לאה. אע״ג דדרך הבנים הקטנים להריץ מציאתן לאביהן כדאיתא בב״מ די״ב מכ״מ היה בזה חכמת ראובן להשכיל דזה הפרט שייך לאמו יותר לתכשיט. ומכאן בא הלשון בגיטין דפ״ט בקטן שהוא בר דעת שהגיע לפלגות ראובן. והוא לשון מקרא בשירת דבורה. היינו משום שראובן בעודנו ילד ידע לחלק בין מציאה למציאה: מדודאי בנך. מקצת מהם. כי אין ד״א לבקש כל אשר לחבירו אפי׳ הוא נצרך יותר ממנו: ולקחת. אם נפרש הלמ״ד משורש לקח. והוי כמו המעט כי הבדיל וגו׳ ובקשתם וגו׳. היה ראוי לכתוב וְלָקַחְתְּ התיו בשו״א ויהיה עבר עם וי״ו המהפך. אלא הלמ״ד הוא משמוש בכל״ם וקחת הוא המקור כידוע וה״פ וכי תהיה סיבת קחחך את אישי בעול לקבוע דירתו עמך גם לקחת דודאי בני להתקשט הלא עיקר הצורך הוא עול. שאע״ג שיעקב שמר את עונתו עם כולן אבל היה מתנהג כדאיתא ביבמות דמ״ד דהנושא ד׳ נשים מטי׳ עונה אחת בחודש לכל א׳. והיה אז עונת רחל: ותצא לאה לקראתו. אע״ג שלא היה מדת צניעות מ״מ נוח היה לה להקל בכבודה משתבייש את רחל בבוא יעקב לאהלה ואח״כ יצא: כי שכר שכרתיך. הלשון מלמדנו שיעקב התנהג בעונתו לא לתענוג ח״ו אלא כמשועבד לנשיו ועתה הוא משועבד לרחל ואמרה כי שכרה אותו מרחל על אותה עונה: וישמע אלהים אל לאה. מבואר שגם לאה לא לתענוג עשתה כל זה ההתפעלות. כ״א שהיה תפלה והכנה לבנים. והעריכה אז תפלה ושמע אלהים: ותלד ליעקב. בשני בנים הללו כתיב ליעקב. ללמדנו שכמו שהיא קבלה שכרה ללדת בשביל שהשיאה שפחתה לאישה כך יעקב זכה להוליד מלאה הבנים בשכר שנשא את זלפה שהיתה משתוקקת אליו. ומש״ה קראה שמו יששכר שני שכרות. היינו שכרה ושכר יעקב: יזבלני אישי. שעד כה היה ביום שלא בשעת עונה עיקר דירתו בבית רחל ומש״ה נקראת ביחוד אשת יעקב. שהיא היתה לו לעזר בהליכות עולמו בישוב הדעת ואמרה אשר מעתה תהי׳ דירתו באהל לאה: כי ילדתי לו ששה בנים. דבמקום עשרה שכינתא שריא ורוב עדה ג״כ מועיל הרבה. מש״ה יהיה נוח לפניו לשבת באהלה: ואחר ילדה בת. ולא כתיב ותהר. היינו כפי המדרש שהרתה בן וילדה בת: ויזכר אלהים את רחל. מעשיה הטובים כפרש״י ועוד. וישמע אליה. הרבה תפלה עושה: אסף אלהים את חרפתי. לפי הפשט כל בריאה שלא הגיע לתכליתו הרי חסר יביאנו וחרפה היא. וביחוד אשה חסרון הולדה הוא לחרפה דא״כ כל התשמיש עמה אינה לתכלית רק להנאה ממנה והיא חרפה: בן אחר. ולא אמרה עוד בן. ראתה ברוה״ק שיהיה טבע הבן השני ומנהגו משונה משבט יוסף שהרי הי׳ נמשך אחרי שבט יהודה בכל דבר כמש״כ לעיל כ״ח ג׳ וכ״ה ברבה ע״ש. וע׳ ירושלמי ברכות פ״ט ה״ג אמנו רחל מנביאות כו׳: כאשר ילדה וגו׳. לפי הפשט משום שעד כה היה ירא שלא יעכב לבן את רחל באשר לא זכה להוליד ממנה וירצה להשיאה לאחר: אל מקומי ולארצי. אלו היה הכונה מקום דירתי סמוך לאבותי היה ראוי לומר לארצי ולמקומי. אלא ודאי לא היה בדעת יעקב לשוב עתה לבית אביו שהרי רבקה הזהירתו שלא ישוב עד שתשלח אחריו ואם היה יכול לשוב לא״י לא היה מתרצה לשמור צאן לבן עוד שש שנים בשביל השכר אלא לא היה יכול לשוב רק רצה לצאת מרשות לבן לעשות לעצמו. ופי׳ אל מקומי. לערכי שלא אהיה עובד לאחרים והכי פי׳ ברבה בפ׳ זו עה״פ וישב לבן למקומו לסורו כו׳. וכן הפי׳ בס׳ שמואל א׳ וב׳ וברך עלי את אלקנה ואת אשתו וגו׳ והלכו למקומו. שהיה שאר בני אלקנה בערכו ולא כערך שמואל. וע׳ לעיל י״ח ל״ג בפסוק ואברהם שב למקומו. ואמר יעקב מתחלה ילך למקומו בחרן או במק״א ואח״כ ישוב לארצו: ויברכני ה׳ בגללך. התרפים דברו כן אבל לא הבין יפה כמו שיבואר להלן ל״ב א׳. ואמר בגללך דמשמעו בזכותך נגלל ברכה בביתי אפי׳ מה שאינו נוגע ליעקב שהוא הצאן והכי איתא ברבה שמאז בוא יעקב ללבן היו לו בנים. והיינו דלמדו חז״ל ברכות דמ״ב מזה המקרא סמוך לת״ח ברכה. אפי׳ אינו נוגע לו אלא בזכותו. וע׳ מש״כ להלן ל״ט ה׳ בס״ד: ויאמר. חזר ואמר נקבה. שהבין מפני יעקב שאינו משיב לו מאומה שאין הדברים מתקבלים אצלו כמה שאמר ויברכני ה׳ בגללך דמשמעו רק בזכותו וא״כ אין מגיע לו כ״א טובת הנאה ואישור חיל. ויעקב יודע שלא כן הוא אלא שכר עבודה הוא מבקש ע״כ חזר ואמר אמירה בפ״ע נקבה וגו׳: ויאמר אליו אתה וגו׳. תחלה הסביר לו כי צדק במשפטו שמבקש שכר עבודה ממש שלא כת״ח וצדיק היושב בטל אלא עבדתיך: ואת אשר היה מקנך אתי. בשמירה יתירה יותר עוד מעבד נאמן לאדונו היה אוהב ומרחם את הצאן כענין הא דאיתא בש״ר פ״א (שמות רבה ב ב) עה״פ מאחר עלות הביאו לרעות וגו׳ שהיו הגדולים משגיחים על הצאן בחמלה רבה. וכך אמר יעקב שלבד אשר עבדתיך עוד הי׳ מקנך אתי בשמירת הצאן עצמם מצד חסד ורחמים על בע״ח. וזה גרם כי גדלו יותר בטוב. ובזה הראה יעקב מדת החסד ורחמים למעלה מדרך אנושי להיות משליך נפשו מנגד כ״כ בשביל טובת אדם ואמונה ובשביל צער בע״ח ובזו המדה היה מתייחס יעקב כמש״כ כ״פ: ויברך ה׳ אתך לרגלי. לא בשביל זכותי לבד אלא בשביל עמלי והשגחתי היתירה סייע הקב״ה ובירך גם הוא: גם אנכי. כמו אתה חושש לביתך כמו כן הנני אני חושש ג״כ לביתי: מה אתן לך. אחר כל הדברים והצעות מה אתן לך: לא תתן לי מאומה. פירש חותני הגאון ז״ל שהשיב לו אם אהיה נצרך למתנת ידך לא תתן לי מאומה כי ימצא תואנות להפטר. לכן אם תעשה וגו׳ אשובה ארעה צאנך. להשגיח לטובתם שיגדלו בטוב: אשמר. מן היזק לטובתך: כל שה. נכלל שה כשבים ושה עזים: נקד וטלוא. עיקר השה הוא נקד ויש בו טלאים רחבים: וכל שה חום בכשבים. סתם כשבים הוא לבן וסתם עזים שחורות כמבואר במס׳ שבת פ׳ המוציא יין וחום הוא אדום או שחור ואינו מצוי כ״כ בכשבים: וטלוא ונקוד בעזים. שיהא עיקרו טלוא ויהיה בו ג״כ באיזה מקומות נקודים של לבן: והיה שכרי. מה שיהיה כהיום בצאן לבן כאלה המה שכרי על להבא. או על עבידתא שפירתא של עבר. אע״ג שא״י לתבוע עבור זה כמבואר בח״מ סי׳ של״ב מכ״מ יכול לבקש עבור זה ואינו רוצה להיות נשכר כ״א בזה האופן: וענתה בי צדקתי ביום מחר. פי׳ כי ילך יעקב היום ויסר את הנמצא כאלה לעצמו. ולמחר ילך לבן לצאן יעקב שהבדיל לעצמו אם יהא נמצא שלא כאלה הרי הוא גנוב: כל אשר איננו נקוד וטלוא. כאן הפי׳ או נקוד או טלוא שהרי בא׳ משני אופנים אלו הרי הם שלו ורק מתחלה היה מוכרח לבאר שלא יהא במשמע דוקא נקוד וטלוא יחדו. וגם שיהא עיקרו נקוד ובו יש גם טלאים רחבים מש״ה הוצרך לבאר דכמו כן להיפך אבל אחר שביאר דבריו מבואר יפה דכאן משמעו או עיקרו נקוד או טלוא: בעזים. וה״ה בכשבים. וקאי האי בכשבים שכתיב אחר חום ע״ז ג״כ: ויסר ביום ההוא. הערים לבן. ובין כה וכה הסיר את השייך ליעקב. ועוד הוסיף להסיר העקודים: כל אשר לבן בו. שאף על גב שלא היה יעקב נוטלם בל״ז. מ״מ חשש לבן שלא יגרום מעט הלבנונית שיולידו עי״ז נקודים וטלואים ע״כ הסיר גם את אלה: וכל חום בכשבים. גם כאן קאי האי בכשבים גם על נקודים וטלואים: הנותרות. לפי דברינו בס׳ שמות י׳ ט״ו ובס׳ במדבר ט׳ דנותר משמעו בלי כונה. ונשאר משמעו בכונה. א״כ היה ראוי לכתוב כאן הנשארות אלא בא לדרשה כדאיתא בב״ר שהיו גרועים: ויקח לו ליעקב. תחת שהיו יכולים להוליד כאלה ע״י הצאן שהסיר לבן במרמה: פצלות לבנות. היינו כמו נקודים: מחשוף הלבן. היינו כמו טלואים: והכשבים הפריד יעקב. שהמקלות אשר פצל ועשה מחשוף הלבן. היה פעולה לעזים השחורות שיתפעלו מן הטלואים הלבנות של המקלות ויולידו כאלה אבל להכשבים הלבנות לא היה זה פעולה שיולידו נקודים וטלואים. ע״כ הפרידן ממקום מעמדם בשעת הזווג: ויתן פני הצאן. היינו הכשבים: אל עקד וכל חום בצאן לבן. היינו העזים אשר אותם לא הסיר לבן רק התיישים העקודות והיו העזים הללו לתועלת הכשבים שיולידו שחורות מעט: וראוי לדעת שאע״ג שעשה יעקב פעולה נמרצה מ״מ בלי השגחה פרטית לא היה מקום שיוליד כ״כ כפי התנאי. אלא העיקר היה השגחה בצירוף איזה פעולה כדרך נס נסתר. וכמו לענין קללה בעת רע ר״ל איתא באיכה רבתי שהמכה במקל בין י״ז בתמוז לט״ב מכה מלאך המשחית במקל של ברזל וממית. כך הוא לברכה פעולת האדם מעט גורם מעשה רבה מלמעלה. [ומעשה אבות סימן לבנים בגלותן בקרב עמים רבים. שתהא הצלחתם תלויה בחריצות ויתרון דעת ובהכשר וסייעתא דשמיא גומר עליהם. כמו שעשה יעקב אבינו]: צאן רבות. רב מיבעי ועי׳ פרש״י. ונראה דמשמעו גדולות מאד וכדאיתא בירושלמי שקלים וברבה פ׳ תולדות על התמידים. שהיו כבשים ב״ש מורכבים על הגמלים ורגליהם נגררים בארץ וע׳ להלן ל״א י״ח שביארנו דמש״ה היו חריפא זבינייהו הרבה. והשיג בהם שפחות ועבדים וגו׳ שלא בטורח ועסק:
